הרופאה שצילמה את מטופליה חולי הסרטן מחוץ לביה"ח

ד"ר איריס יעיש, אנדוקרינולוגית מאיכילוב, רצתה להעלות את המודעות לסרטן בלוטת התריס. אז היא יצאה מחוץ לבית החולים וצילמה עשרה ממטופליה בחייהם האישיים. היום נפתחת התערוכה

עינת שגיא אלפסה  פורסם:  22.10.15 , 14:20

עשרה חולים המתמודדים עם סרטן בלוטת התריס חשפו את עצמם בפני המצלמה. בצידה השני של העדשה ניצבה לא אחרת מאשר הרופאה המטפלת, ד"ר איריס יעיש, שהיא רופאה בכירה במכון האנדוקריני באיכילוב ובשעות הפנאי עוסקת בצילום. תערוכת הצילומים "חלק מהחיים", תוצג במרכז הרפואי איכילוב, החל מיום חמישי, 22.10.15, ולמשך חודש.

"מדי יום ביומו אני מטפלת בחולים שאובחנו עם סרטן בבלוטת התריס ונמצאים בשלבים שונים של המחלה", מספרת ד"ר יעיש על הנסיבות שהובילו אותה

ליזום את הפרויקט, "בשיח הישראלי השתרש מנהג שלא לקרוא לסרטן בשמו, אלא לכנותו בשמות 'המחלה' או 'מחלה קשה'. כתוצאה מכך החולים מתביישים במחלתם ומנסים להסתירה.

"כרופאה, אני משתדלת לעזור למטופלים שלי להישיר אל המחלה מבט ולהתמודד עמה באומץ, לצד הטיפול הרפואי. הפרוייקט נולד כדי להראות שסרטן בלוטת התריס, במרבית המקרים, אינו חורץ גורלות. אפשר לחיות איתו ולנהל לצד ההתמודדות עמו חיים פעילים ומלאים, ואף למנף את המחלה לכיוונים חיוביים".

המפגש האישי והמקצועי של ד"ר יעיש עם החולים, הניע אותה ליצור תערוכה שמספרת את הסיפור שלהם, מבלי ליפול לדרמה המלווה את התפיסה הרווחת של מחלת הסרטן. לצורך הצילומים בחרה ד"ר יעיש עשרה חולים החל מגיל 24 ועד 84, וליוותה אותם בסביבתם הטבעית, כדי לייצר צילומים שגרתיים ככל האפשר. לצד התמונות, מוצגים בתערוכה סיפוריהם האישיים של המצולמים.

"אני מאמינה שניתנה לי זכות גדולה לעסוק במקצוע הרפואה ומרגישה סיפוק עצום בעבודתי, על אף הקשיים הכרוכים בה", מחייכת ד"ר יעיש, "נושא הצילום העיקרי שלי הוא בני אדם והסיפורים העומדים מאחורי כל אחד ואחת מהמצולמים שלי".

את התערוכה, שהופקה בחסות חברת ג'נזיים למקבוצת סאנופי, מקדישה ד"ר יעיש, להעלאת המודעות לסרטן בלוטת התריס, שהוא החמישי בשכיחותו בקרב נשים בישראל, ושיעור החולים בו עלה דרמטית בשנים האחרונות.

"מיום היווסדה, ג'נזיים מיקמה את החולים במרכז", אומר אליאב מיכאי, מנכ"ל ג'נזיים מקבוצת סאנופי, "כחלק מתהליך הצמיחה של החברה, בחרנו לאמץ את סרטן בלוטת התריס בניסיון למצוא טיפולים שיקלו על החולים. לכן, בטבעיות, הענקנו את חסותנו לפרויקט נדיר זה, שממקד את הפוקוס בחולים האמיצים ובמטפלים בעלי שאר הרוח".

"יצאו דברים טובים מהמחלה"

שבתאי פרדיסו. הרגיש הקלה כשאובחן בסרטן (צילום: איריס יעיש)

את שבתאי פרדיסו, בן 42, בחרה ד"ר יעיש לצלם עם הסאפ שלו בחוף גורדון בתל אביב. "כשקיבלתי את הבשורה שיש לי סרטן, מצד אחד הרגשתי הקלה, נתנו שם לבעיה שלי וידעתי בוודאות מה המצב. מצד שני, זאת היתה התחלה של מסע שנמשך עד היום וכולל ניתוח, בדיקות וביקורים אצל רופאים, דבר שלא הייתי רגיל אליו ושצריך ללמוד להתנהל בתוכו", מתאר פרדיסו.

"מאז הניתוח אני מרבה לעסוק בספורט – ריצה וגלישת סאפ. זה מאוד עוזר לי מבחינה נפשית", הוא מוסיף, "המחלה גם שינתה את תפיסת העולם שלי – כיום אני מעז לנסות דברים חדשים יותר מבעבר, מנסה למצות את החיים כמה שיותר וליהנות מכל רגע. אני לוקח דברים יותר בפרופרציות, גם בקשרים עם אנשים, יותר מקשיב ויותר סובלני. אז בעצם אני יכול לומר שיצאו גם דברים טובים מהמחלה".

התנגדה לכל טיפול

שושנה פיים. "סרטן אינה בהכרח התגלמות העונש המפחיד" (צילום: איריס יעיש)

"מה שאמרה לי הרופאה נחת עלי כמו חורבן העולם", מתארת שושנה פיים, בת 66, את הרגע בו התבשרה כי היא חולה בסרטן בלוטת התריס, "היום, בהסתכלות לאחור, ברור לי שמיד אחרי שגיליתי שאני חולה, הייתי בסוג של הכחשה. האנשים ששמעתי עליהם בהקשר של סרטן היו כאלה שהלכו לעולמם, או שעברו טיפולים קשים. על סמך הכרויות אלו התגובה הראשונית שלי היתה התנגדות מוחלטת לכל טיפול שהוא.

עם הזמן החרדה הפכה לזעם, כעס, פחד עצום. התרוצצו לי בראש מחשבות איומות של מה שעתיד להתרחש. מצאתי את עצמי שרויה בחרדה משתקת. לאחר הטיפולים, העזרה, והתמיכה המסורה של הצוות, אני חייבת לומר – לו ידעתי אז מה שאני יודעת היום, הייתי חוסכת מעצמי וממשפחתי את אותן מחשבות איומות, את אותם רגשי צער ואימה מקפיאה. היום אני יודעת שהמילה 'סרטן' אינה בהכרח התגלמות העונש המפחיד ביותר".

"חשבתי שאני הולכת למות"

עמית שור. "מה לי ולרופאים?" (צילום: איריס יעיש)

"אחרי הביופסיה אמרו לי להיות בקשר עם הרופא המטפל בעוד כ-10 ימים", נזכרת עמית שור, בת 59, "לא היתי מודאגת, שכן היה לי ברור שאני בסדר גמור. אני אישה בריאה, פעילה, מה לי ולרופאים? הרופאה קידמה את פניי וומרה 'אין לי בשורות טובות בשבילך'. בין רגע התמוטטה לפני הדמות של עצמי. לא יכולתי לקשר את עצמי לסיטואציה. מה זאת אומרת, אני חולה? אני הולכת למות? למה זה קרה לי? פרצתי בבכי היסטרי".

כעת, לאחר הטיפולים, שור בחרה לעשות שינוי בחייה: "בעקבות המחלה חל שינוי משמעותי באורח החיים שלי שמתבטא במודעות לבריאות הגוף והנפש ובחירה באורח חיים שמשלב בין השניים. היום אני רואה את עצמי כבריאה, על כל המשתמע מכך. אני נהנית מעשיה מרובה, מקריירה, מתחביבים ומאורח חיים נכון. זה בא לידי ביטוי בתזונה מאוזנת ובפעילות גופנית, שהפכה לחלק מאד דומיננטי בחיים שלי. אני נהנית מזה, זה עושה לי טוב ונותן לי הרגשה שאני חזקה, ובעיקר בריאה".

"מצב רוח טוב עוזר לכל המחלות"

יעקב שמואל. "המחלה הזאת, זה כלום" (צילום: איריס יעיש)

"הבעיה שלי בבלוטת התריס זאת הבעיה הכי קטנה שלי. יש לי מחלות אחרות, יותר קשות", משתף יעקב שמואל, בן 84, "אני חי בשלום עם המחלות שלי, חוץ מהפרקינסון שעושה לי בעיות. בחיי, הייתי מוכר אותו בזול. אנשים כל הזמן מתלוננים, אני אומר ברוך השם וממשיך הלאה. מצב רוח טוב, זה מה שעוזר לכל המחלות".

כדי להבין את האופטימיות שעוטפת אותו, מספר שמואל סיפור: "פעם עבדתי כנהג משאית. ביום חורפי סוער הייתה לי תאונת דרכים קשה עם אוטובוס. המשאית שלי הלכה קפוט, אבל אני יצאתי בריא ושלם. נכנסתי עם המשאית למוסך, כולם חשבו שהנהג מת ולא נשאר ממנו דבר. אמרתי להם שנשאר ממני די הרבה. אף אחד לא האמין שאני נהגתי בתאונה הזאת. אז ראיתי את המוות מול העיניים, ממש כך. המחלה הזאת, זה כלום. אז מה עוד יש לי להגיד על הבלוטה? היא לא חסרה לי וגם כנראה שאני לא לה".

אחרי שניצחה את סרטן השד, חלתה בסרטן בלוטת התריס

שושי אחרק. החיים יכולים להתהפך בן רגע (צילום: איריס יעיש)

לפני חמש שנים חלתה שושי אחרק בסרטן השד. לפני שנתיים, במסגרת מעקב שגרתי, התגלה לה גידול נוסף, הפעם בבלוטת התריס. "היה לי מאוד קשה, כי כבר חליתי פעם אחת בסרטן והכרתי את מה שכרוך בכך", היא אומרת, "אבל אמרתי לעצמי, טוב אין ברירה, אלחם כמו שנלחמתי אז ואנצח. היום אני יודעת לומר שבסרטן בבלוטת התריס המלחמה לא כל כך קשה.

"החיים ממשיכים. תמיד היתה לי פרספקטיבה על החיים, על כמה הם יכולים להשתנות בן רגע מטוב לרע ולהפך. אני הרבה יותר שמחה, יותר אוהבת את עצמי. אני משתדלת למצות את החיים כמה שיותר, כי הם קצרים ואצלי זה ממש מוחשי. המסר שאני מבקשת להעביר למי שמתגלה אצלו סרטן בבלוטת התריס – זה לא סוף העולם. יש טיפול והוא לא נורא בכלל".

"רק את המחלות קיבלתי על מגש של כסף"

מזל אנג'ל. בקיבוץ היו קוראים לה "מזל היפה" (צילום: איריס יעיש)

מזל אנג'ל, בת 84, היא אישה צבעונית ומשדרת חיות. "אני תופרת מאד יפה ואני גם יודעת להתלבש. יש לי לק ותכשיטים, אני מסדרת לעצמי את השיער, אני גם הולכת הרבה ברחוב, אז אני שזופה", היא מעידה על עצמה, "אני מרגישה צעירה וטוב לי בסך הכל בחיים, למרות הצרות שהיו – הבעל שחלה, הניתוחים שעברתי. שום דבר לא קיבלתי על מגש של כסף, רק את המחלות שלי. אבל ברוך השם אני בסדר, טוב לי.

"הנה, אספר סיפור מפעם כשהייתי צעירה. כשבאתי לארץ, הגעתי ישר לקרית ענבים, שם היו קוראים לי 'מזל היפה'. פעם עשו מסיבה לכבוד איזה חג, ופתאום ראיתי שתלויה על הקיר תמונה גדולה גדולה שלי. צילמו אותי בלי שידעתי. אולי אחרי הפרוייקט אתלה את שתי התמונות אצלי בבית אחת ליד השניה, זאת מגיל 16 וזאת מעכשיו".

לכתבה באתר וואינט >>